| הצהרת כורש |
|
 |
בשנת 538 לפנה'ס נפלה ממלכת בבל בידי הפרסים. בניגוד למנהגם של מלכי בבל להגלות את העמים שכבשו ולהחריב את מקדשיהם, נקט המלך כורש הפרסי מדיניות הפוכה: בהצהרתו הנודעת התיר כורש לגולים לחזור לארצם ולבנות את מקדשיהם מחדש (עזרא א ב-ג). |
| העתק הצהרת כורש, 538 לפנה'ס. |
| |
| טיהור המקדש |
|
 |
בימי אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס חולל בית המקדש והוסב למקום פולחן לאלי יוון. לאחר פרוץ מרד החשמונאים השתלט יהודה המכבי על הר-הבית (164 לפנה'ס). המקדש טוהר, הוצב מזבח עולה חדש, וחודשה הקרבת הקורבנות על פי מצוות חוקי התורה. |
ציור על גבי זכוכית המציג את ניתוץ פסל זיאוס כחלק מטיהור בית המקדש
על ידי המכבים. |
| |
| 'תשעה קבין של יופי' |
|
 |
הורדוס פיאר את ירושלים ובנה בה מבנים אדירי ממדים בסגנון יווני רומי. נודעים בהם שלושת המגדלים היפיקוס, פצאל ומרים, שגוננו על הכניסה לעיר ועל ארמון המלך בפרט. גולת הכותרת של מפעלי הבנייה של הורדוס הייתה הרחבתה של רחבת הר- הבית, והאדרת בית- המקדש. בית המקדש היה למשאת נפשם של רבבות עולי רגל מהארץ ומהתפוצות. |
דיורמה המתארת את הפינה הדרומית מערבית של הר- הבית בימי שלטונו של
המלך הורדוס. |
| |
| ישו מנצרת |
|
 |
ישו עלה לירושלים כדי לחוג את הפסח והסב בה לסעודת החג. הוא נאסר והובא למשפט בפני הנציג הרומי פונטיוס פילאטוס, אשר גזר עליו למות בצליבה. האתרים הנקשרים לחייו ולמותו נתקדשו כעבור שלוש מאות שנה בדת חדשה שצמחה מן היהדות - הנצרות. |
צילום של ציור קיר בכנסיית סנטה מריה אנטיקואה המתעד את תמונת הצליבה,
רומא. |
| |
| חורבן ירושלים |
|
 |
לאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפנה'ס) הייתה הממלכה לפרובינציה רומית. תחת שלטון הנציבים גברה העוינות בין היהודים לרומאים שהובילה למרד היהודים הגדול. טיטוס, בן הקיסר אספסיאנוס, הטיל מצור על ירושלים (שנת 70 לספירה). חמישה חודשים נמשכו הקרבות על העיר, עד שנפלה לידי הרומאים. בית המקדש הועלה באש וירושלים הייתה לתלי - חורבות. |
| פרט מתוך דיורמה המתעדת את חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה. |
